האם לצוף עם הגאות או לשחות למטרה?

באפריל 1958, האנטר ס’ תומפסון היה בן 22 שכתב מכתב על משמעותם ומטרתם של החיים כשנשאל על ידי חברו, הום לוגן, לעצה מה לעשות עם חייו.

תרגמתי חלקים מהמכתב שלו, תנו למילות החוכמה שלו לחלחל ולשנות את נקודת המבט שלכם על החיים:

*פוסט קצת ארוך (4-5 דק קריאה)

22 באפריל 1958, רחוב פרי 57, העיר ניו יורק

הום היקר,

אני מכבד את כנותך לשאול את עצתי. אני מבקש ממך, בהקשבה למה שאני אומר, לזכור שכל העצות יכולות להיות רק תוצר של האיש שנותן אותה. מה שאמת לאחד יכול להיות אסון לאחר. אני לא רואה את החיים דרך העיניים שלך, וגם אתה לא את שלי.

ואכן, זו השאלה: האם לצוף עם הגאות או לשחות למטרה. זוהי בחירה שכולנו צריכים לעשות במודע או שלא במודע בפעם אחת בחיינו.

אבל למה לא לצוף אם אין לך מטרה? זאת שאלה אחרת. זה ללא ספק יותר מהנה לצוף מאשר לשחות אל הלא נודע.

אבל איך אדם מוצא מטרה?

התשובה- ובמובן מסוים, הטרגדיה של החיים- היא שאנחנו מבקשים להבין את המטרה ולא את האיש. הצבנו מטרה שתובעת מאתנו דברים מסוימים: ואנחנו עושים את הדברים האלה. אנחנו מסתגלים לדרישות הרעיון שאינן שאינו יכול להיות תקף עבורנו.

כשהיית צעיר, בוא נגיד שרצית להיות כבאי. אני מרגיש בטוח באופן הגיוני שאינך כבר רוצה להיות כבאי. למה? כי נקודת המבט שלך השתנתה. לא הכבאי התחלף, אלא אתה. כל אדם הוא סך כל התגובות שלו לחוויות שעבר. ככל שהחוויות שלך נבדלות ומתרבות, אתה הופך לגבר אחר ומכאן שהפרספקטיבה שלך משתנה. זה נמשך ונמשך ונמשך. כל תגובה היא תהליך למדידה, כל חוויה משמעותית משנה את נקודת המבט שלך.

אז זה לא נראה טיפשי לא להתאים את חיינו למטרה לחוויות שאנו רואים מזווית אחרת כל יום?

אנחנו לא שואפים להיות כבאים, לא בנקאים, לא שוטרים ולא רופאים. אנחנו שואפים להיות עצמנו.

אבל אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מתכוון שאנחנו לא יכולים להיות כבאים, בנקאים או רופאים,

אלא שעלינו להפוך את המטרה מותאמת לאדם, במקום להפוך את הפרט מותאם למטרה.

אדם צריך להיות משהו, הוא צריך להיות חשוב.

על אדם לבחור בדרך שתאפשר לכישוריו לתפקד ביעילות מרבית עבור סיפוק רצונותיו. בכך הוא ממלא צורך (נותן לעצמו זהות על ידי תפקוד בתבנית מוגדרת לעבר מטרה מוגדרת), הוא נמנע מתסכול הפוטנציאל שלו (בחירת דרך שאינה מגבילה את התפתחותו העצמית), והוא נמנע מהאימה לראות את מטרתו נובלת או מאבדת את קסמה כשהוא מתקרב אליה (במקום לכופף את עצמו כדי לעמוד בדרישות של מה שהוא מבקש, הוא כפף את מטרתו להתאים ליכולותיו ורצונותיו שלו).

הוא לא הקדיש את חייו להשגת יעד שהוגדר מראש, אלא הוא בחר בדרך חיים שהוא יודע שייהנה ממנה. המטרה היא משנית לחלוטין: התפקוד לקראת המטרה הוא החשוב.

לתת לאדם אחר להגדיר את המטרות שלך הוא לוותר על אחד ההיבטים המשמעותיים ביותר בחיים- מעשה הרצון הסופי שהופך את האדם לאדם פרטי.

אך היזהרו מחיפוש מטרות, חפשו דרך חיים. החלט איך אתה רוצה לחיות ואז ראה מה אתה יכול לעשות כדי להתפרנס בתוך דרך חיים כזו.

מי יכול לקבל את ההחלטה הזאת חוץ ממך? אבל אפילו על ידי ההחלטה להסתכל, אתה עובר דרך ארוכה לקראת הבחירה.

כמובן שזאת הדרך שלי להסתכל על הדברים. במקרה אני חושב שזה די באופן כללי, אבל ייתכן שלא. כל אחד מאתנו צריך ליצור את האפשרות שלו- זה פשוט שלי.

הנקודה היא שאתה לא בהכרח צריך לקבל את הבחירות והנסיבות שהובילו למקום שאתה נמצא בו בחייך.

אף אחד לא צריך לעשות משהו שהוא לא רוצה לעשות כל חייו. אבל אז שוב, אם זה מה שאתה עושה בסופו של דבר, בכל מקרה תשכנע את עצמך שהיית צריך לעשות את זה.

וזהו בינתיים. עד שאשמע ממך שוב, אני נשאר,

חבר שלך,

האנטר

“I was not proud of what I had learned, but I never doubted that it was worth knowing.” – Hunter S. Thompson